חצי מההתמחות שלי בעריכת-דין עשיתי בפרקליטות מחוז פלילית ובפעם הראשונה שליוויתי את המאמנת שלי בתיק הוא נשא בשמו של אחד האחים אלפרון הוא הוא קרוב קרוב של אותו דמות-ידועה-בעולם-התחתון-הישראלי שנהרג ונקבר בימים אלה מעל ערימות של עיתונים ומסכים בכל הגדלים. כמה הופתעתי כשהנאשם הוכנס אל אולם בית המשפט: נוצר בי רושם חזק שכולם פתאום מנסים לזכות ממנו בקצת תשומת לב? תשומת לב היא אולי קצת הגזמה, אבל לפחות קשר עיין ביקשו ליצור בכדי להנהן לקראתו בראש. לא רק פרקליטי המדינה אף השופט עצמו דאג לשלוח לעברו חיוך חם. אינני יכולה להסביר אותו רצון לגעת בפושע – האם היות האדם מפורסם זה כל הסיפור? — אולם משהו מצמרר היה בכל המעמד הזה, כמו למשמע ההד התקשורתי הרועם זה עתה. בה בעת, אני מתקשה להוציא מהראש התמונה של החקלאי הקשיש המיואש ששם קץ לחייו יום קודם עקב חובות רצח שצבר תודות לאנשי העולם התחתון הזה. אגב, אני משוכנעת שהחיוכים בבית המשפט היו נמחקים במידה ואותה פגישה היתה מתרחשת מחוצה לו.
ככה זה
גם בסרטי פשע הקהל צועק לפושע הוראות איך לברוח מהשוטרים, לא?
כולם רוצים לגעת בפרסום, גם שופטים כנראה, עצוב..
לגמרי.
שמת כאן, אומי, מראה מול הפרצוף הקולקטיבי המכוער של מעריצי ומהללי "גיבורי הפשע".
ובחוץ
תלכי לים או לטייל ופתאום הם יורים זה על זה ולא חשוב מי בקו הירי. כמו בסרטים…
נורא ואיום ממש.
תודה על ההערות.
גם אני כתבתי על הנושא, קראי , זה עמוק ממה שנראה לנו הרצון לגעת בפשע.
כתבתי על זה גם באריכות למעלה משנתיים אני יודעת על מה מדובר.